אנשי החוק ופורעי החוק
אפשר פשוט לקחת את המצלמה (כל מצלמה), לכוון ללחוץ. משם, תצא תמונה. אולי לא חדה, אולי בהירה במידה יתרה, אולי חשוכה, ואולי מי יודע, תמונה גם חדה, גם נכונה מבחינת אור וגם מעניינת. וזה קרה לכולנו. ראינו תמונות כאלה של אחרים, וגם צילמנו אנחנו כאלה.
דורותיאה לאנג אמרה פעם שמצלמה היא כלי שמלמד אנשים להסתכל בלי מצלמה. זה כל הסיפור. התבוננות. המצלמה היא רק כלי שהמשוררים שביננו יכולים להגדיר "הזרוע הארוכה של הנפש", "כלי הנגינה בעל אין ספר הצלילים".
זו יריית הפתיחה.
אם כבר דיברנו במאמר הקודם (חוקי בסיס בקומפוזיציה) על אומנות האסתטיקה, כדאי שנקדיש כמה מילים על אסתטיקה, כי את המושג אומנות כל אחד יודע להסביר כי המושג הוא פרשנות אישית. אסתטיקה היא מה שמבטא הרמוניה בתמונה, סדר בין המרכיבים שלה, כאשר כל מה שבנה את התמונה הוא בעל ערך מסוים, והדברים המיותרים בפריים במידה והיו, לא יצליחו להבריח את הצופה מהמוקד. אסתטיקה היא ההגדרה של היופי. תמונה ששופעת חשק להישאר בה, כי היא פשוט בנויה נכון, וכתוצאה מכך מעבירה את המסר המדויק.
הבנייה הנכונה של התמונה מתחילה בחוקים שמדי פעם עשויים להיות נוקשים, למען אותו סיפור שהצלם מבקש לספר.
בעולם הצילום, קומפוזיציה היא מקצוע בתוך מקצוע שנלמד לאורך כל הקריירה הצילומית שלנו, על כן החשיבות הגבוהה של אותם חוקים שעוזרים לצלם היוצר לספר את הסיפור בתמונות.
כמו כל חוק, ניתן גם להפר אותו לטובת יצירה שונה ומקורית, אך טוב נעשה אם נכיר קודם את החשיבות שלהם ואת המהות, לפני שהולכים ישר להפרתם בשביל לגרוף תגובות של מקוריות שעלולה להיות לא מבוססת.
נעים לומר "אני שובר את החוקים" או "איש מלבדי לא יגביל אותי", וזה נכון, רק צריך לקחת בחשבון שהחוקים האלה לא נועדו להגביל. להיפך, הם באו להיות כלי עזר להלחין תמונה מעניינת יותר. תמונה שבה האסתטיקה, היופי, היא הנושא הראשוני, והיא זו שעוזרת להכניס את התוכן והמהות של הסיפור המצולם בשבריר השנייה הבא בעת ההתבוננות.
ספירלת פיבונאצ'י
דמיינו עוגת חתונה עם 7 קומות – קצפת לבנה, מלאה בקישוטים וצבעים. לפני בואם של האורחים מגיע ילד וגונב עם אצבע חתיכת קצפת מהקומה השלישית. העוגה מוצגת בגאווה בכניסה לאולם… ומה אתם חושבים שיהיה הדבר הראשון שהאורחים ייראו?
נכון. פשוט הורגלנו מילדות לראות אסתטיקה ודברים מסודרים, ואנו יודעים שיוצא הדופן הוא זה שיגנוב את ההצגה. הדבר הזה הוא בלתי נמנע, לכן החשיבות של סדר הדברים, ולכן כל כך חשוב לדאוג שכל דבר יהיה במקום ולא ייכנסו דברים מיותרים לפריים, כי הדבר המיותר הקטן ביותר יהפוך להיות בטעות "ה"נושא.
המילה קומפוזיציה לא נולדה עם הצילום. עולם הצילום חוגג בקרוב 200 שנה להיוולדה של התמונה הראשונה, שצולמה ע"י ניספור ניפסה. צילום הגיע לימינו כמדע, הרבה אחרי הציור, וגם שם דנו הרבה על המושג אסתטיקה ויפה. מי שעשה קצת סדר בדברים היה דווקא מתמטיקאי בשם ליאונרדו די פיזה, אבל האנושות כולה מכירה אותו בשם FIBONACCI אי שם במאה ה-12.
האיש, הבין שבאופן מפתיע (או שלא…) תופעה הקשורה לגידול לצמחים עונה על תבנית מספרית שחוזרת בצורה מושלמת על עצמה. למשל, עלי צמח מסוים, יגדלו באופן כזה שכל עלה יחפש את אור השמש, לכן הסיבוב סביב הגבעול שאותו עלה יבצע יהיה במקום שונה מזה של קודמו, כלומר, אין עלה שיצמח באותו מקום בדיוק מהעלה שלפניו מאותו גבעול אלא הצמיחה תהיה בצורה ספירלית סביב הגבעול בתבנית שתשמור על רווחים בין עלה לעלה. פיבונאצ'י שם לב שהצורה הזאת חוזרת על עצמה במספר רב של דוגמאות בטבע ובטבע האנושי. כאשר ניצב פיבונאצ'י מול כאלו עובדות חותכות, הוא החל בעזרת המתמטיקה לפענח את פשר החידה הזאת והגיע למסקנה אחת ויחידה, התבנית הזו היא סדרה של מספרים שבצורה הקלה היותר יכולה להסביר הכל.
הסדרה היא תוצאה של הסכום שבין שני מספרים עוקבים (מספר אחד פלוס המספר הקודם שלו).
המספר 1 הוא הראשון. כדי לדעת מהו המספר הבא, צריך להוסיף לספרה 1 את קודמו, זאת אומרת – הספרה אפס. אז 1+0=1
המספר הבא נוצר מהסכום של הוספת 1 בעוד 1 : 1+1 =2
המספר הבא, יהיה 2 בנוסף לספר שקדם לו = 3
3+2=5
5+3=8
8+5=13
13+8=21
21+13=34
34+21=55
377 233 144 89 55 34 21 13 8 5 3 2 1 1
פרח החמנייה מכיל 21 ספירלות שהולכות עם כיוון אחד, ו-34 בכיוון נגדי. שניהם, מספרים עוקבים של סדרת פיבונצ'י.
אורך הפלנגות שבכף היד, אורך האצבעות, עונה במדויק לסיקוונס הזה. כנ"ל פיזור הפלנטות שבגלקסיה, קליפת האננס וגם האצטרובלים, מבין מיליוני דוגמאות אחרות.
מעניין… אבל זה לא הכל.
יחס הזהב - איך הכל התחיל?
בתקופת הרנסנס, קצת אחרי פיבונאצ'י ומורשתו, מתמטיקאים אחרים המשיכו לחפור בנושא, וגילו שחלוקת המספרים האלו, כל מספר מחולק עם קודמו בסיקוונס, מגיע לאותו מספר, 1.6 עם מיליוני עשרוניים. למספר הזה הם קראו "מספר הזהב" כי ראו שכאשר הוא נשמר, הוא מגלה אסתטיקה ויופי בצורה הרבה יותר ברורה לעין מכל פרופורציה אחרת. למשל, גובה אדם נחשב פרופורציונאלי עם גובהו מחולק לגובה עד קו התבור, מגיע למספר הזהב (ממוצע לצורך דוגמה: 1.80 % 1.11= 1,618).
התופעה הזאת חוזרת על עצמה לא רק בטבע. הפסלים והציירים של התקופה כגון ליאונרדו דה וינצ'י, מיכלאנג'לו ואחרים רבים, הקפידו באופן מובהק ומדויק לשמור על התבנית.
אבל איך זה בא לידי ביטוי בצילום שאלתם?
עוד לפני כן, אם ראיתם את הסרט או קראתם את הספר "צופן דה וינצ'י" ראיתם באיזו קלות רוברט לנגדון (טום הנקס) פתר את סיסמת התיבה בכנסייה, ואם אתם קצת מבינים בבורסה, ככה בונים מגמה כאשר מעצבים גרף לפעולות עתידיות.
בצילום, עולם האסתטיקה שבפריים קובע הרבה מעבר לנושא המצולם בעצמו והמיקום שלו על גבי התמונה. ספירלת פיבונאצ'י הוא כלי עזר חשוב ולעתים הכרחי, להבין את הפריים לפני הצילום עצמו. אין לשכוח שהמוח שלנו מורגל לקבל צורות מסוימות באופן כזה שכל דבר שיפר את התבנית, יתקבל כרעש מיותר בתמונה וכתוצאה מזה יבריח את הצופה מהיצירה.
המספרים הגיעו רק כדי לעשות הקדמה לנושא שלנו. אז איך סדרה מספרית מתורגמת לספירלה גרפית?
ראשית נבנה ריבוע, שהוא המספר אחד, האבסולוטי. לפי הסדרה, זוכרים, המספר הבא הוא גם 1.
יש לנו 2 ריבועים. לאחר מכן, המספר הבא הוא 2, שהם שני הריבועים האלה, וכך בעצם נוצר ריבוע בגודל כפול.
הריבוע הזה (2) ועוד ריבוע שקדם לו, כלומר 2 ועוד 1, יוצר 3, שיחד עם המספרים הקודמים יצרו מלבן.
אחרי זה הסיקוונס ממשיך עם הריבוע שנוצר מהסכום של 3 +2, כלומר 5. ריבוע בפני עצמו, אבל יחד עם המספרים הקודמים, יש עוד מלבן חדש שנוצר. אותו הדבר יקרה עם ההוספה של 3 יחד עם ה-5, שמולידים את 8, ריבוע ויחד עם הקודמים, מלבן שלם. והדרך להגיע ל-13 היא זהה.
אם נחבר את כל הפינות של הריבועים מההתחלה ללא קטיעות עד לפינה אחרונה של הריבוע 13, נקבל צורה ספירלית שהיא ידועה בשם ספירלת פיבונאצ'י.
כפי שניתן לראות, כלל השלישים מהמאמר הקודם, נמצא עמוק בתוך הגריד הזה וכאן אפשר לקבל עוד הוכחה על חשיבותו בבניית פריים אסתטי.
