מיקה רבזין, מצוות ההדרכה והניהול של בית הספר שלנו, וצלמת לעסקים עם אהבה לצילומי רחוב ותרבויות, כתבה עבורנו מאמר תוך סקירה של הקריטריונים החשובים לבחירת תמונות, החל מאיך לבחור תמונה מסדרת צילומים, ועד לניתוח של תמונות באופן ביקורתי.

עבורי, תמונה היא כמו אישיות בפני עצמה. היא נפש לכל דבר, ומטרתה לחשוף שכבות ורבדים של עומק, שכולם, כמו מעשים והתנהגות של האדם, יתנקזו לכדי דיאגנוזה מסוימת ורגש.
ובדיוק כמו שקשה לנו להתבונן על עצמינו באופן ביקורתי (לאו דווקא במובן השלילי של המילה), ולאבחן בתוכנו דפוסים או התנהגות כלשהי וסביר שיהיה לנו הרבה יותר קל להתבונן ולנתח אדם אחר, סביר להניח שבאותו האופן יהיה לנו קשה להתבונן באופן ניטרלי על הצילומים שלנו ולאבחן אותם באופן ביקורתי. אבל, ככל שאנחנו צוברים יותר ויותר שנות ניסיון בצילום ונחשפים לאומנויות שונות, מבינים יותר טכניקות צילומיות ומתנסים בהן בעצמינו, בזמן הזה, גם אם באופן תת מודעי, אנו צוברים גם יותר כלים לביקורת תמונות.
ואתם בטח שואלים – איך ביקורת תמונות קשורה לקריטריונים לבחירת תמונה או סדרת תמונות? ובכן, שני אלו נמצאים בקשר הדוק, כיוון שבזמן שאנו בוחרים תמונה, את "ה"תמונה, אנו מבצעים ביקורת וניתוח מאסיבי של המידע הוויזואלי שנמצא לפנינו, וכל אלו מתנקזים, בסופו של דבר, לבחירת התמונה הנכספת. המטרה בתהליך הזה הוא דווקא להביא אותו אל המודע, להוסיף עוד קריטריונים לפיהן נוכל לשפוט לטוב ולרע צילומים, וסוג של לאמן את השריר הניתוחי שלנו באופן מקצועי יותר ולחבר אותו חזרה אל מה שהרגשנו בזמן שצילמנו.

כאשר אני מגיעה לבחירה של תמונות, המוח שלי עושה תהליך מהיר של קריטריונים, ובעזרתו אני מגיעה להחלטה של איזו תמונה להשאיר, ואיזו תמונה לגנוז (ביננו, אני לא מוחקת תמונות ואוגרת אותם סדרתית, כי מרגיש לי שאני מוחקת זיכרון). אז הרשימה כאן היא יחסית ארוכה אומנם, ולא כל הקריטריונים אמורים להיות מסומנים ב-V גדול כדי שיהפכו צילום למעולה, אבל כולם, או כמעט כולם, כן צריכים להילקח בחשבון כחלק מתהליך קבלות ההחלטות.

המטרה הסופית של הצילום – הקו המכוון

בהגיענו לבחור צילום כלשהו, הקו המנחה הראשון שלנו צריך להיות דווקא מהסוף: השאלה "מה המטרה לשמה התכנסנו?" המשך השאלות שנשאל את עצמינו לגבי תמונה או סדרת תמונות, יהיה קריטי במיוחד, כיוון שתהליך הבחירה של, למשל, צילום פורטרט תדמיתי יהיה שונה לחלוטין מתהליך הבחירה לתמונה לסושיאל מדיה שמייצגת אותנו דרך ביטוי אישי בז'אנר של צילום רחוב, או בחירת תמונה לתחרות בינלאומית בצילום בנושא של צילום אומנותי.  ברגע שבחרנו את הז'אנר ואת המדיה שלנו לפרסום ואת מטרת התמונה, יש לנו הרבה יותר אמצעים לבחון את התמונה תחת מושגים ביקורתיים ולהתרחק יותר מהשאלה הכללית כל כך "האם התמונה יפה או לא".
כאן אני גם חייבת לציין שתהליך הבחירה והקריטריונים יהיו שונים בין צילום אחד בלבד, לבין סדרה של תמונות. סדרת תמונות, בין אם מדובר בסדרת צילומי רחוב בנושא מסוים, סדרת תמונות לפרויקט דוקו, או בחירת תמונות ללקוח לצילומי מוצר / אופנה / לוק בוק וכו', אמורה, באופן מאוד חד וברור, לתת נדבך נוסף לסיפור הכללי כאשר מתבוננים ועוברים מתמונה לתמונה. לעיתים, תמונה אחת לא תוכל לעמוד בפני עצמה, אך כסדרה היא מעניקה נפח נוסף לסיפור שצריך להיות מסופר. אם אנו בוחרים תמונות שמאחת לשנייה יש הרגשה רפטטיבית, כלומר, אותה גברת בשינוי אדרת (למשל, צילום תדמית ללקוח או צילום מוצרים ממספר זוויות), אנו כצלמים מפספסים את האחריות שלנו. וכן, בין אם מדובר בצילום מסחרי או צילום מגזיני או כתחביב בלבד, יש לנו את האחריות לבחור בקפידה, כך שכל תמונה חושפת זווית נוספת של מוצר או סיפורו של אדם וסביבתו, וכל תמונה מעניקה רגש נוסף, וזווית אחרת שלא סופרה. אם אנו נכשלים בבחירה נכונה של סדרה, אנו מתישים את הצופה (או את הלקוח) ומשאירים אותו אדיש או מבולבל.
ואם מדובר בבחירה של תמונה אחת מתוך סדרה שצילמנו את אותו הנושא ממספר זוויות, אז – נעבור על הקריטריונים הבאים ונוכל לבחור את האחת הנכספת שלנו.

קריטריונים לבחירת תמונות
צילומי RAW מתוך סדרת תמונות

המסר בצילום וביטויו

לעיתים, המסר בצילום יכול להיות בוטה ומאוד חד, ולפעמים, אנחנו צריכים קצת לנוח על התמונה כדי שהיופי שבה ייחשף בפנינו, ואז הוא יגע בנו באופן העדין והעמוק ביותר שיכול להיות. לתמונה יש כוח, וכך גם עלינו להתייחס אליה. אחד המנהגים (אולי המעט מוזרים שלי), הם לצלם, ולתת לתמונות לנוח מעט. נוצרה אצלי הפרדה בין חווית הצילום עם האדרנלין שבה, לבין חוויית הצפייה ובחירת התמונות יחד עם העריכה. וברגע שאני מפרידה, יש לי יכולת להסתכל על הצילומים ממבט קצת אחר, ואולי אני מצליחה להיות מעט יותר אובייקטיבית ברגע שתפסתי מהן קצת מרחק. זה המקום בו אני מתבוננת על התמונות לא מתוך הזיכרון הצילומי שהיה לי בלהט הצילומים, אלא על התמונה כתמונה בלבד ללא שום דבר נילווה. ואז, יש לי את היכולת לקבוע מעט טוב יותר אם השגתי את מה שרציתי, האם המסר עבר כמו שרציתי בזמן הצילום, אם הצלחתי לבטא, אפילו עבורי בלבד, את מה שחזיתי בדמיון, ואם הצלחתי עבורי – האם אצליח גם עבור הצופים בתמונה?
אנחנו, הצילום והצופים שלנו, נמצאים במערכת סימביוטית כל הזמן. ואם חטאנו בלהעביר את המסר, נשאל את עצמנו האם יכולתי לשנות משהו בזמן הצילום, בעריכה, או אולי העברנו את התמונה לקהל הלא נכון  (וכאן, נכנס הקריטריון הראשון שלנו בעצם – מה מטרת התמונה ועבור מי היא).

סגנון אישי

סגנון אישי הוא כמו ייצור בפני עצמו שמתפתח וגדל ככל שאנחנו מאכילים אותו יותר 😊 אני לא חושבת שבכל תמונה חייבת להיות תצוגה ברורה של סגנון אישי וחותמת אישית של צלם. לפעמים, כצלמים, אנחנו אפילו חוטאים בהתנסויות דרך תחומי צילום או טכניקות צילום חדשות עבורנו, ולפעמים אנחנו פשוט סקרניים ומצלמים מעבר לאזור הנוחות הרגיל שלנו. אבל השאלה הזו לדעתי צרכה לקפוץ רק כסוג של אבן דרך בכל סשן צילום וצפייה בתמונות. לפעמים, לא תהיה לנו תשובה חד משמעית, אבל לתהות אם הצלחנו להעביר סוג של חותם שמזוהה יותר איתנו, או – מה מושך אותנו במיוחד דווקא לחיתוך מסוג מסוים, או לצילומים מסוג אחר? תתפלאו כמה שאלה אחת עקבית יכולה לעצב אותנו להמשך דרכינו בעולם הזה.

קריטריונים לבחירת תמונות
צילומי RAW מתוך סדרת תמונות

קומפוזיציה והולכת עין

צילום טוב הוא צילום שמשדר שכבות, ממש כמו ספר עם פרקים בה הדמות או הדמויות נחשפות. גם אם מדובר בצילום פורטרט עם תקריב ובוקה ברקע, גם צילום כזה יש לו את הפוטנציאל לגלות רבדים נוספים. בין אם השתמשנו בחוק קומפוזיציוני מתורת הקומפוזיציה, ובין אם שברנו אותו, מטרתו בסופו של דבר היא הולכת העין של הצופה והטיול בתוך מישורי התמונה. האם למשל, סימטריה או אי-סימטריה מובהקת בתמונה, תורמת לסיפור שבתוכו? הקומפוזיציה היא לוח הפאזל שעליו כל חלקי הפאזל מסתדרים באופן אסתטי ומדויק לצופה, ובלעדיה, אין פאזל (או, אין צילום). לא תמיד נצלם עם המחשבה הישירה "הנה, רגע, אני אסיט את המצלמה כדי לקבל את חוק השלישים", ממש לא. לרוב אנחנו מצלמים ומדייקים את הסיפור של התמונה בעזרת הכלים שלמדנו ולומדים בכל יום, ובזמן הצילום יש לנו יכולת קבלת החלטה אסתטית יותר למען המסר. אך כל עוד אנו מודעים לחוקים אסתטיים אלו, התוצרים שמתקבלים יכולים לגרום לנו לחתוך מעט יותר בזמן הצילום, ובהיעדר ברירה, לחתוך מעט בעריכה הסופית.
וכחלק מהקומפוזיציה, אני רואה גם בצבעוניות, בין אם מדובר בצבעי הקשת, או בצבעים מונוכרומטיים, או שחור לבן, חלק עצום מהקומפוזיציה ומהסיפור. לרוב, צבע או היעדרו, הם אלו שיתנו את האימפקט הרגשי הראשוני, בין אם מדובר בצילום אוכל, צילום אווירה או צילום אומנותי. זה הדבר הראשון שעוצר את הצופה שלנו, ובשנייה לאחר מכן אותו צופה מקבל את ההחלטה המהירה אם להמשיך לטייל בתמונה או חלילה לעבור הלאה ממנה.

חיתוך התמונה

ובכן, חיתוך הוא חלק מהקומפוזיציה כמובן, שכן הוא מהווה את המסגרת של התמונה, אך לעיתים אם נשאר עם החיתוך המקורי, או שמה נחתוך מעט את התמונה משני צדדים (על מנת להישאר באותו הפורמט), עדיין נוכל להישאר באותו חוק הקומפוזיציה ללא שינוי, אך התמונה תשתנה פלאים. תהליך בחירת התמונות הוא התהליך השקט והאינטימי שלנו, בו אנו יכולים לשבת מול המסך ולהתבונן לעומק במה שיצרנו ולשאול את עצמנו – האם החיתוך מכל צידי התמונה הוא בדיוק כפי שרציתי וצפיתי בדמיוני? האם החיתוך במקום מסוים מעביר מסר חד או שהוא מעניק אסתטיקה לכלל יתר המרכיבים שבתמונה?

קריטריונים לבחירת תמונות
צילום: מיקה רבזין

טכניקה צילומית

בצילום, ככל שאנו גדלים ומתפתחים, בעולם הזה, הטכניקה שלנו משתפרת ומתעצבת, ומשמשת אותנו כמו קלמר בו אנו שולפים ברגע הנכון, את המכחול הנכון. בכלליות, ישנן טכניקות שונות ומתקדמות, אך כמובן גם יש את הצילום ה"נכון" טכנית. ובכן, "נכון" זו סוג של הטעיה, כי מי אמר שלא נוכל לצלם צילום רחוב בחשיפות ארוכות יותר, או ברעידות מכוונות, או להגזים בפיצוי חשיפה חיובי לצורך שריפה מכוונת של אובייקטים בפריים. לא משנה אם בחרנו בצילום עם הנתונים הנכונים כפי שראינו אותם במציאות, או אם הטענו בכוונה את הפרמטרים על מנת להשיג אפקט מסוים, או אם השתמשנו בעדשת מאקרו מקרוב לצילום פורטרט בו רק עין אחת בפוקוס מדויק, והיתר בטשטוש – כל עוד הבחירה הייתה בידנו, וכל עוד ידענו להפיק ממנה את המירב למען הצילומים הבאים, וכמובן גם למען הצילום הזה – אנחנו במקום ובכיוון הנכון.

ולפעמים, כשהטכניקה מתפספסת, עדיין  יש תמונה

לכולנו קרה, ולכולנו זה יקרה, אך מטעויות לפעמים נוצרות תמונות לזיכרון של ממש. אני אישית, מעדיפה תמונה בה אולי היה פספוס מסוים בפרמטר כזה או אחר ועדיין ניתן "לבלוע" את ה"טעות", מאשר תמונה עם טכניקה מופלאה ועיבוד מטורף, אבל מלבד זה לא רואים כלום מבחינת חיבור ורגש כלשהו. אני זוכרת עד היום שהתבוננתי באחד הספרים של אחד מהצלמים הגדולים בהיסטוריה, ספר רטרוספקטיבה על עבודתו, וראיתי משנה לשנה איך התמונות שלו תופסות יותר ויותר את הסגנון האישי שלו. ותמונות מסוימות, אולי תתפלאו, חלקן מעט מטושטשות בעקבות זמן חשיפה איטי יחסית, וחלקן עם פוקוס במקום הלא נכון, אבל התמונה צועקת ומדברת בכוחות עצמה, וכל "טעות" כזו נהפכת לזניחה במיוחד כאשר מתבוננים על התמונה המלאה (תרתי משמע 😊 ). אלוהים עדי שיש לי תמונות שהיה לי ממש שבריר אחד של שנייה כדי לצלם, ומרוב מהירות לא הצלחתי להתפקס במקום בו רציתי. אז פספוס כן, יכול היה להיות מושלם יותר – תמיד, אבל יש תמונות שפשוט שוות את זה, למרות הכל. בצילום, לא הכל חייב להיות מעובד, נקי, מטופח ו-By the book.

עומק שדה

כידוע, עומק שדה מושפע ממגוון החלטות שאנחנו מבצעים בזמן הצילום, הפרמטרים שלנו, מפתח הצמצם, זווית העדשה, המרחק שלנו, והמרחק ביננו לאובייקט/ים שצילמנו. כל אלו הם החלטות של שבריר שנייה, ושינוי של אחד מהם יוכל להפוך את התמונה לשונה לחלוטין במהות שלה. השאלה הנכספת היא – האם עמדנו במשימה האישית שלנו בבחירה. האם הרקע המטושטש או החד, זווית עדשה והמקום בו עמדנו, האם כולם יחד שירתו את המסר שבצילום?

האם הרקע משרת את נושא הצילום?

רקע בהיר או כהה, מונוכרומטי או צבעוני, מטושטש כבוקה, מטושטש למחצית או חד כמעט כמו הנושא, כל אחד מהם ישפיע באופן עצום על מערכת היחסים שלו עם נושא התמונה. וכאמור, אם הנושא שלנו הוא השחקן הראשי, הרקע וכל מה שקורה בתוכו הם השחקנים המשניים, הם התומכים, ובלעדיהם – פשוט אין סיפור. בבחירת התמונות שלנו, אחת משאלות המפתח תהיה על הרקע וביטויו למסר שבצילום, כיוון שהוא זה שישלים את החלקים החסרים לצופה.

קריטריונים לבחירת תמונות
צילום: מיקה רבזין

ולסיכום

אני מאמינה שאומנות, ואומנות הצילום בפרט, עלולות להיות חמקמקות. כלומר, תוצרים של אומנות בכל הז'אנרים יכולים להיות משובחים על ידי מבקרי האומנות הגדולים בעולם, אבל בפועל יהיו לא לטעמם של הקהל הרחב, ולהיפך. מי יכול היה להאמין שציוריו של ג'קסון פולוק האגדי יהפכו לאומנות שזורה בפיהם של אנשים ברחבי העולם, או שהציור המפורסם של הריבוע כחול יימכר ב-44 מיליון דולר (ואגב, זכה לביקורות מאוד מעורבות וחלקן נלעגות על המכירה הזו, ובמקביל יש אנשים שדיווחו כי כשעמדו פיזית מול הציור הזה הם הרגישו קסם שקשה לתאר במילים). תמיד נוכל לטעון כי אומנות היא דבר סובייקטיבי לחלוטין ואין עליו עוררין, ובעצם להסתתר מאחורי העמדה הזו בשביל להמשיך לצלם וליצור מבלי להתפתח וללמוד, ומן הצד השני, נוכל לטעון כי אומנות שזכתה לשבחים ברחבי העולם, איננה באמת אומנות, כי מהי אומנות בעצם?
יש אשר יטענו כי אומנות אמורה להיות על-זמנית, ולהיות רלוונטית תמיד, ואני אולי אטען שהיו במהלך ההיסטוריה ביטויים וסגנונות אומנותיים שהיו רלוונטיים אז, ואינם עוד, ותפקידם בעולם האומנות היה קריטי להתפתחות שלנו כיום ולשינויים שהם יצרו, ובלעדיהם, לא היינו מי שאנחנו כיום.

מאמרים נוספים שאולי יעניינו אותך