העננים של זוהר – פרויקט צילום דוקומנטרי מאת יפעת גרינוולד להעלאת מודעות לויטיליגו

פרויקט צילום דוקומנטרי "העננים של זוהר"
מאת: יפעת גרינוולד

את דרכי בעולם הצילום התחלתי לפני כשנה, ממש במקרה, באמצעות פעולה ממש פשוטה אבל עקבית – ח…פ…י…ר…ה. חפרתי לערן באופן קבוע שאני חייבת לעשות משהו נוסף עם החיים שלי (בואכה 40, 10 שנים 100% ילדים, התפיידו לי התחביבים וכו'..)

ערן שדוגל במשפט האלמותי 'happy wife – happy life' תרגם את בילבולי השכל שלי למעשים' התעלם מכל התירוצים שקפצו לי ל'למה לא עכשיו' ו'אני ממש עמוסה' וכו' ורשם אותי לקורס צילום – כך התאהבתי…

במסגרת הקורס הצילום האחרון (התמחות צילום דוקומנטרי ואורבני) התבקשתי לחשוב על פרויקט תיעודי שמטרתו לספר סיפור דרך תמונות. היה לי ברור שהפרויקט שלי יעסוק בנושא משמעותי ובעל ערך תודעתי ושבאמצעותו אעביר מסר חשוב כלשהו.

היו לי כמה רעיונות בראש, שהויטיליגו של זהר היה אחד המרכזיים אבל הפנייה לזהר הייתה בגדר סימן שאלה אחד גדול. אני מכירה אותה מגיל צעיר, נערה יפה, עדינה, ביישנית, אינטליגנטית ומיוחדת. אבל דווקא ההיכרות הקרובה עם זהר ובני משפחתה, גרמה לי להסס להציע ולגעת במקום שאני מבינה ויודעת שהוא מורכב ורגיש.

בסוף הנושא עלה, במפגש בין המשפחות בים, "אני מחפשת רעיון לפרויקט" זרקתי כבדרך אגב ומתפללת שיקרה נס, אגאל מייסוריי והנושא של זהר יעלה על הפרק בקלילות.. לאחר כמה דקות של רעיונות שעפו באוויר , גלית כמו קראה את מחשבותיי והציעה את זהר בום ! האמת, לא כאב 🙂 הם הציעו גם לתווך לה את הנושא ולהפתעתי הרבה היא הסכימה (איזה אומץ!).

בהתרגשות רבה מהולה בחשש התחלנו לצלם כשלנגד עיניי שתי מטרות עיקריות:

1. העלאת המודעות לויטיליגו.

2. לספר את סיפורה של זהר (לצד הויטיליגו) כנערה מתבגרת רגילה, אהובה, עם תחביבים ובעיות של בני גילה, שלא מתביישת בעננים שלה – ליהפך.

קיימנו 4 מפגשי צילום כשכל אחד מהם נשא אופי אחר. תבינו, זה אקט מאד אישי, בהתחלה זה מביך ולוקח זמן התרגלות של שני הצדדים אבל בתוך תוכי אני יודעת שזה יכול להצליח רק אם תיווצר אינטימיות, ושקט ובטחון, שרק אם היא תסמוך עליי ותשתחרר באמת , ייצאו התמונות שהיא ואני רוצות. ולכן, בחרתי להתחיל בחדר שלה, המקום שלה בו היא תרגיש הכי "אני", המקום בו היא תרגיש בנוח להרפות ולשחרר. לאט לאט יצאנו מהחדר הסגור, לסלון עם המשפחה, לגינה הפתוחה ועד לשקיעה מקסימה במרחבים האינסופיים ביישוב ולצילום בסטודיו.

ממפגש למפגש היא חשפה אותי לפנים נוספים באישיותה המיוחדת גיליתי כמה חוזק פנימי ואישי יש לה, ענני הויטיליגו שלה הם חלק ממנה והם לא משנים כהוא זה את מי שהיא ומה שהיא – הם רק מחזקים אותה ואת האדם שהיא צומחת להיות.

אבל ככל שהתוודעתי אליה, כך גברה אצלי תחושת האחריות כלפיה וכלפי משפחתה. היו רגעים בהם חשבתי כמה יומרני מצידי (צלמת מתחילה עם ניסיון דל ) לקחת נושא כה חשוב, אישי, רגיש ומורכב ולפתוח אותו למרחב הציבורי.. אבל ידעתי שאין סיכוי בעולם שאני מאכזבת אותה ופוגעת באמון שנתנה בי ושאעשה הכל כדי שהיא תהיה גאה בתוצרים.

ומתוך התחושה הזו חפרתי שוב, הפעם עם מנהל בית הספר לצילום, וניסיתי לברר איך אני מספרת את הסיפור של זהר דרך המסננות שלי, הרי אני לא באה דף חלק יש לי את החוויות, האמונות, התפיסות, התקוות, הפחדים והדפוסים שלי (למשל כאמא). החלטתי שאני אצלם את זהר כמו שהיא, הכי קרוב למציאות ,בלי הרבה תלבושות ואיפור, בלי תמונות אושר מאולצות ומתוך כל המציאות שלפניי אני אבחר מה לתעד . הדברים שיתפסו את עיני, הרגשות שיתעוררו אצלי, השאלות שאשאל , כל אלה יבנו את הסיפור של זהר ושלי.