כל אחד במילותיו שלו, יידע להסביר מהי קומפוזיציה בצילום. מלחין בתחום המוזיקה ייקח את זה למקום מסוים בהתאם לאופיו של שיר, סופר למקום אחר, כדי להוביל את הקורא לעצם העלילה עם התחלה, הסיפור עצמו והסוף, וצלם למקום כזה שיצליח לגעת בצופה היצירה. במילה אחת? קומפוזיציה היא אומנות. בשתי מילים? קומפוזיציה היא אומנות האסתטיקה, ואם נרחיב קצת יותר – קומפוזיציה היא מכלול שלם בתוך התמונה, שמטרתה הסופית היא יצירת רגש.

מהשפה הלטינית, COMPOSITIO הוא המושג שמתייחס למספר אובייקטים לא מסודרים שמרכיבים דבר מה כאשר הם הסתדרו. ואנחנו יודעים מי האחראי על הסדר – הצלם, הוא המלחין הוויזואלי של העלילה שמספרת את הסיפור בתמונה אחת. תמונה אחת, ששווה יותר מאלף תמונות שיכולות לא לספר דבר.

המאמר הזה יכול היה להסתדר כאן אם היה נכתב בשנות ה-70' ובתחילת ה-80', אבל כפי שהעידן הדיגיטלי השתלט בסערה על חיינו והזיז הצידה את האנלוגי, כפי שהמצלמות הקומפקטיות מתקבלות בעולם הצילום בסבר פנים נעימות יותר מאלה הכבדות, גם התפיסה האומנותית השתנתה עם השנים, וממשיכה להשתנות ללא הפסקה, על כן, קומפוזיציה היא אכן המיקום של העצמים והמרכיבים הרבים שבתוך הפריים, אבל זה רק קצה הקרחון. היום, המושג הזה הוא רחב יותר מכל מה שאפשר להגדיר, כי נפרצו כל הגבולות ובעידן שבירת כללי המשחק, עושה רושם שהכל מותר למען ביטוי אומנותי.
מצד אחד זה נכון. מי יכול למנוע את זה ומי יכול להגיד גבולות? אף אחד מבחוץ, אבל מצד שני, הנפש היוצרת והסקרנית של הצלם, צריכה וחייבת להיות זאת שתגדיר מה היא יצירה אומנותית למען העברת המסר שבתמונה. מה הוא הנרטיב של הסיפור שמתרחש מול עיניי הצופה? איך המסר הזה מגיע אליו? ואם בכלל יש סיפור בתמונה?
הסיפור שלנו מתחיל כאן, בשלבים הראשונים שיולידו את התמונה הראשונה הבאה, זאת שבדרך.

חוק #1 – חוק השלישים

החוק הבסיסי ביותר בצילום ובאומנות בכלל, והוא נכון גם לציור, לרישום ועוד, והוא אפילו חלק מהתפריט של התמונה במצלמה ובטח שבפוטושופ ולייטרום, פשוט לחצו על השורה "GRID" ותראו.
הכלל הזה אומר שיש אסתטיקה גדולה יותר ברוב המקרים (לא כולם, בוודאי) לחלק את הפריים שלנו לאורך ולרוחב בשני קווים שיחלקו את מלבן העינית לשלושה שלישים שווים. במקום שהקווים האלה מצטלבים, וכאלה יש 4, "חייב" לפי החוק הזה להימצא מוקד הצילום, הנושא עצמו, המשקל של התמונה. אפשר להניח מוקדים חשובים גם בהצטלבויות נוספות, אך בחוק הזה, מרכז התמונה נותר ריק.
הקווים הללו עוזרים לצלם ישר יותר ובמידה ויש קווים שחוצים את התמונה כגון קו האופק, מדרכה, בניין מרכזי ועוד, אותם קווים רצוי שימוקמו בשלישים הללו בפריים, ולא במרכז.
אז למה שלישים? למה לא חצי חצי? למה לא רבע?
יש שני הסברים לכך – הראשון והפשוט יותר הוא שאם נצייר או נצלם אדם עומד, בגוף מלא, איפה נמקם במצלמה את החלק הכי חשוב שהוא לא אחר מאשר – הפנים? צדקתם, בשליש העליון. אך הוא עדיין במרכז הפריים, אז נצלם רק את פניו – איפה היינו עושים חדות במקרה של צילום פנים בלבד? נכון, בקו העיניים – שם מוקד התמונה. ואיפה הקו נמצא? בשליש העליון של התמונה. ואיפה העיניים עצמן נמצאות… כל אחת בנקודת הצטלבות של השלישים שחוצים את קווים.
הדבר הפשוט הזה הוא זה שהוליד את כל תורת "חוק השלישים", ואם זה נכון לצילום אדם, על אחת כמה וכמה לצילום טבע ונוף, שכמה שהוא נחשב "פשוט יותר" הוא ממש לא.
להסבר השני אחראי מתמטיקאי איטלקי מהמאה ה-12, אליו נתייחס לעומק במאמר נפרד – ספירלת פיבונאצ'י ויחס הזהב.

נקודת הבריחה

לא, לא שלכם. אם הגעתם עד לכאן, תישארו ותמשיכו לקרוא. מגיע הפרק המעניין ביותר, זה שלוכד את הצופה שלנו בתוך היצירה.
בצילום חשוב שלא נצלם שטחים שמהווים הזמנה לצאת מהפריים. השטחים הללו נקראים POINT OF ESCAPE שבמילים אחרות, הביטוי רומז על שטח מסוים שלא תורם לסיטואציה המצולמת ונקלט בגלל עדשה רחבה במקום שלא היה צריך אותה, או לחילופין חיפזון בזמן הלחיצה הגורלית. כך או כך השטח הזה זמין מדי לצופה שלא רואה סיבה להישאר בתוך התמונה, אחרי שכבר הבין מה היא הסיטואציה. כמובן יש כאלה צילומים שהנושא הוא כל כך חזק, שגם אם נכנס לאזור כזה, הוא לא יהווה איום לבריחה. כאשר משתמשים בחוק הזה באופן נכון, הוא מהווה נקודת יציאה אך אותה נקודה תהווה גם את נקודת הכניסה לצילום חזרה. זה מה שמעניק לצילום טוב את היכולת של הצופה להמשיך ולהתבונן ולא לברוח אל התמונה הבאה.

נקודת המגוז

נקודת בריחה, כפי שצוין קודם, היא הנקודה שהעין יוצאת מהפריים. נקודת המגוז, היא נקודה שיכולה להיות בתוך הפריים או מחוצה לו, והיא הנקודה בה הולכת העין הולכת בהנחיית הצלם. כלומר, הנקודה הזאת אליה העין מגיעה, היא תוצאה של עבודה של הצלם בסידור הקווים או הגיאומטריה שבתמונה. הנקודה יכולה להיות פיזית או דמיונית, כאשר קווים שמקבילים במציאות, מנקודת מבט של הצלם או הצופה, יפגשו בנקודה דמיונית שיכולה להיראות או שלא להיראות בצילום עצמו. כאן השימוש בעדשה הרחבה הוא נפוץ יותר כי האפקט הזה מוקצן עם עדשה כזו יותר מכל עדשה אחרת. הנקודה הזו היא תוצאה של בניית פריים שמתחיל בשביל, או מעקה של מדרגות, או פסי רכבת מבין אלפי דוגמאות אחרות, וקווים כאלו הם ההזמנה להיכנס לתמונה. כפי שכולנו יודעים, מטרת הצילום היא לעורר עניין, בכל נושא מצולם, לפי סגנון אישי, תוך שימוש נכון באלמנטים שמרכיבים את הפריים כאשר הצופה כל הזמן מוצא משהו סיבתי להישאר בתמונה שמאתגרת את הסקרנות שלו. נקודת המגוז היא המחשה של עומק יתר בתמונה והתוצאות בדרך כלל מרשימות כאשר הצלם נצמד לכלל חשוב זה.

קומפוזיציה מרכזית

מרכז הפריים הוא איום קבוע לצלם המתחיל, אבל אתגר מפתה לצלם המנוסה יותר. מרכז התמונה מכיל בדרך כלל את פיקוד החדות הנקודתית וגם את מד האור המצומצם. האובייקט שברצוננו לצלם אמור להיות הכי חד וחשוף באופן המדויק ביותר, אבל כאשר אנו מנסים "לשחק" עם כלל השלישים או עם חוקים אחרים שחלילה ימרכזו את התמונה, מסתבר שהעבודה שלנו בשטח היא כפולה – נעילת חשיפה או פיקוד ידני, והזזת סמן החדות לפינות או פוקוס ידני. זה עלול להיות מתיש וגם מפסידים זמן שעלול להיות יקר מדי על חשבון פספוס התמונה.
צלם יותר מנוסה מתגבר מהר על הדברים האלה או מתכנן מראש פיקוד שיסייע לו בזמן ביצוע. אבל כאן שאלה חשובה: מה הערך של תמונה חשופה לאור בצורה מדויקת וחדה ברמה של פיקסלים שחושפים טקסטורה, אם התמונה לא בנויה נכון בקומפוזיציה שלה?
החוק המעיד על קומפוזיציה מרכזית, שמור לצלמים שמבינים שהתמונה היא עסקת חבילה. מכלול של דברים שמראים סיטואציה או אובייקט במרכז התמונה, אבל באופן כזה שהחלק התחתון, העליון, השמאלי והימני, שווים כמעטפה אחידה שמקנה לאובייקט הראשי לככב לבד בבמה המרכזית. הקומפוזיציה הזאת נחשבת מורכבת מאוד, בין המורכבות ביותר אפילו, מפני שאין כל כך צילומים שהשטחים שמקיפים את המרכז הם כאלה אחידים (אלא אם מדובר בצילום סטודיו של מוצר למשל, שהרקע אחיד לגמרי כמו בד, קיר או בריסטול). בשטח, בצילום רחוב, הצילומים שנעשו תחת חוק הקומפוזיציה מרכזית, לרוב מרשימים, משום שהם מביאים משהו אחר, חדש, מכל המוסכם והנדוש בסוג כזה של צילום.
בפורטרטים הקלאסיים, החוק הזה הינו שילוב של מרכז (הפנים) יחד עם חוק השלישים (מיקום העיניים בפריים) לכן  כאשר מדברים על קומפוזיציה משולבת או כפולה, בדרך כלל מתייחסים לצילום דיוקן.

קומפוזיציה גרפית

קומפוזיציה גרפית מתייחסת לקווים גיאומטריים שיכולים להיות הנושא בפני עצמו בצילום. זוהי הולדה מוקצנת עוד יותר מנקודת המגוז עליה דיברנו קודם. קווים, שמסתדרים באופן כזה שממלאים את החלק העיקרי של הפריים ולא חייבים להיות מסודרים מבחינת כמות או יישור.
כמו כן, תבנית שחוזרת על עצמה (PATTERN) או צורות מסוימות, טקסטורות וניגודים שונים, נחשבים כל אלה תת קטגוריות מתוך קומפוזיציה גרפית. הרחוב, למשל, הוא מעיין שופע של דברים מסוג זה. חלונות הבניינים הגבוהים, משחקי אור וצל, קורות פרגולה בגינה עם קרני שמש, הרמת צינורות על טריילר של משאית. הדוגמאות הן בלתי נגמרות והגבול לא נמצא אפילו בשמיים. הקומפוזיציה הגרפית תמיד תהיה שם לסיפור מעניין כל עוד הצלם יהיה מספיק יצירתי ויידע לספר את הסיפור בתפר שבין עיקר וטפל, או במילים אחרות, לקחת את המושכות ואת היוזמה להבין ולשדר בתמונה שהנושא הוא לא האובייקט המצולם, אלא הגרפיקה, הגיאומטריה, הפרספקטיבה מבחינת זווית ושימוש בעדשה כזו או אחרת. על זה, יש להוסיף את שאר ההחלטות הגורליות כגון הצילום בגוונים מונו כרומטיים (שחור לבן וגווניו), צבעים שונים מאלה של המציאות, לאורך, לרוחב, ישר או עם נטייה לצד של המצלמה ועוד הרבה החלטות, שעושות אותנו צלמים, ולא אנשים שמצלמים.

אז מה מסתתר מאחורי הקומפוזיציה?

בכל צילום יש רגש? לדעתנו כן. משהו בשטח גרם לנו להרים את המצלמה ולצלם. גם בסטודיו, הבעת הפנים של המצולם, מרגשת. אפשר לומר שרגש שעובר ומתרגם בצילום הוא הניסיון של הצלם שבכל תחום, תורם, אין ספק בכך, אבל צלם יכול להגיע לשיאים ולהצלחות מסוימות, תוך השקעה באלמנטים נקודתיים שיעשו את התמונה מעניינת ומוצלחת יותר מבחינת קומפוזיציה. תחת הכותרת הזאת, ישנן קטגוריות נוספות שהן לא סתם גימיק, אלא ממש המהות והאומנות של יצירת קומפוזיציה שמעבירה באופן מדויק את מה שהצלם ביקש להעביר כמסר.

זווית צילום
זווית הצילום היא המיקום של הצלם בשלב ראשון, וההשלכה של ההחלטה הזו היא נקודת המבט שתהווה את ההעמדה של הצופה מול היצירה. כלומר, כיפוף לצורך צילום מזווית נמוכה היא גרימה מכוונת של התבוננות של הצופה מאותה נקודה, דבר שלרוב מסקרן, מפני שרוב אוכלוסיית העולם המבוגרת נעה בין מטר חמישים למטר שמונים, ועושה רושם שאת הזווית הזאת, זווית העמידה בגובה העין, ראינו כבר באלפי תמונות. פתאום, אותו נוף מוכר מזווית נמוכה יותר, מתברר כמעניין יותר, וככל שהזווית תהיה נמוכה יותר, המצלמה נתפסת ככלי להצצה. אפשר לומר שברחוב, ללא המצלמה, לא נגיע לגובה נמוך אם אין צורך בכך. המצלמה, משמשת כתירוץ להתבוננות הסיטואציה מהזווית הלא שגרתית הזו.
היום בעידן הרחפנים, רואים יותר ויותר מדשאות בפרקים ודודי שמש על גגות הבתים, מגבהים שפעם מצלמת מנוף בחתונה הייתה מצלמת. לכן הזווית הנמוכה שומרת על בלעדיות בינתיים בנוגע לזווית המסקרנת יותר בהיבט הרגשי, אך גם לזוויות הגבוהות מלמעלה כלפי מטה יש יתרון, מכיוון שגם שם אנו לא רגילים לראות מראות ממעוף ציפור שגורמות להשתאות.

פרספקטיבה

פרספקטיבה בצילום מאפשרת לתת לצופה מושג על גדלים של אובייקטים והיחס ביניהם, אל מול תחושת העומק בתמונה. הפרספקטיבה מושגת דרך הזווית הפיזית של הצלם, השימוש בצמצם להמחשת עומק השדה הרצוי, קו אופק ונקודת מגוז, ואיך לא, דרך בחירת זווית העדשה. הפרספקטיבה היא גם חומר לרגש והבעה, דרכה ניתן גם לעוות (למשל, זווית רחבה מאוד ומקרוב מאוד – לצילום פורטרט רחוב) אובייקטים ולקבל רגש שונה לחלוטין מאשר אם היינו מצלמים את אותו האובייקט ממרחק – עם עדשה רחבה או עדשת טלה.

משקל וויזואלי

כשמדברים על משקל אנחנו מתחילים להיות בשאיפה לאיזון, גם אם בחרנו להפר את האיזון הזה מתוך מחשבה מודעת לתוצר ולרגש. המשקל בתמונה ייפול על עצמים גדולים והשטח שהם תופסים בתוך הצילום, אל מול שקט שנוצר לדוגמא מצידו האחר של הפריים. האיזון הזה נוצר בין האובייקט לרקע שלו, בין קבוצות של אובייקטים, ואפילו בין מסה של צל אל מול חלקיק של אור. לעיתים, החלקיק הזה יהווה משקל רגשי עצום כשהוא עצמו מתאזן אל מול כל הצל המאיים, וכך אנו מתחילים לאזן בין הגורמים השונים למען מטרה אחת – הרגש.

בואו ללמוד צילום איתנו

מאמרים נוספים שאולי יעניינו אותך