כמו כל דבר בצילום, השימוש בפלאש הוא החלטה. כצלמים מקצועיים או חובבים, נבחר לצלם עם פלאש מסיבות רבות, חלקן לצילום סטודיו (צילומי אופנה, מוצרים, פורטרטים, טבע דומם ועוד), וחלקן לצילום עם פלאש באור יום, כאשר הפלאש משמש למילוי הצללות ומעניק חשיפה מדויקת גם על רקע המצולם.
אז בואו ונצלול פנימה אל תוך עולם הפלאשים.
קצת היסטוריה לחובבים (ומי שלא יכול לחכות מוזמן לדלג לפסקה הבאה 😊 )
הפלאש נולד בתקופה שהמדענים דאז רצו לקצר את זמני החשיפה בצילום, כיוון שבשנים הללו החומרים (ציוד צילום וכימיקלים לפיתוח הלוחות וההדפסות) היו כאלה שדרשו זמני חשיפה ארוכים לאור וכתוצאה מכך, היו נושאים שפשוט לא היה ניתן לצלם, כמו ילדים שכל הזמן בתנועה ועצמים נעים ברחוב. רוב הנושאים המצולמים היו סטטיים. כך נולד הבזק המגנזיום, שעיקרו היה הדלקת החומר באמצעות גפרור תוך כדי חשיפה, וכפי שקורה עם אבקת שריפה כאשר מדליקים אותה, התגובה הכימית היא ניצוץ חזק וסנוור לפרק זמן קצר. כך נולד הפלאש הראשון בהיסטוריה. במהלך השנים הפלאשים התקדמו טכנולוגית והיום הם חלק מחיי הצילום, חלק לא פחות חשוב ממצלמה ועדשה, ולעתים אף יותר, מכיוון שהאור כידוע, הוא הסוד הגדול לתמונה מוצלחת.
היום, טכנולוגיית הפלאשים התקדמה פלאים, ויחד עם התקדמות זו, גם התפיסה האומנותית שינתה את פניה – כל צלם מנוסה יודע שהפלאש והשימוש הנכון בו עשוי להוות את ההבדל בין תמונה טובה, לתמונה… ובכן.. פחות טובה.
ורק כדי לסיים את הפרק ההיסטורי שלנו, נאמר שהיום הפלאשים שלנו מובנים מנורה שבתוכה גז ובשתי הקצוות של אותה נורה יש אלקטרודה או חוט ברזל דק. בזמן הצילום, הלחיצה על המצלמה גורמת לקצר בשני המגעים האלו שבקצוות הנורה. כתוצאה מהקשר הזה נוצר ניצוץ חשמלי שמדליק את גז הנורה וכך נוצר ההבזק
מתי נכון להשתמש בפלאש?
צלמים רבים, ברגע שהתאורה נחלשה לקראת ערב, מכניסים את המצלמה לתיק בטענה "שאין אור" מבלי לשים לב שזו השעה לסוג אחר של צילום, מרתק ומסתורי, יצירתי ופורה, שקורה רק בשעות הערב או הלילה – צבעי הלילה (למרות שיש נושאים מצוינים גם לצילום לילה בשחור לבן). אחרים, באותן שעות, מדליקים את הפלאש בתפיסה מוטעית שכאשר אין אור יום, הפלאש בא במקום התאורה הזאת, וזו השגה מוטעית.
כמו שנאמר בפתיח, שימוש בהבזק או מניעת הצילום עם פלאש, זו החלטה, והיא לחלוטין גורלית.
לפני פירוט היתרונות והחסרונות או הסקירה בכלל של שימוש בפלאש, בואו נתמצת הכל בדוגמה אחת מתוך מאות:
צלם עיתונות נשלח לכסות כתבה על דיירי הרחוב, ועורך העיתון חושב לנכון שהאווירה המסתורית והקושי בתנאיי המחייה, יתבטאו נכון יותר בלילה. הצלם צריך להחליט עם כן או לא ישתמש בפלאש.
1. אם לא ישתמש בפלאש… אז החשיפה הארוכה (אנחנו בשעות הלילה הרי) תגרום לאווירה קסומה ותעשה את אפקט שכולנו יודעים ומכירים בצילום לילה. אבל הצופים יראו ממש בקושי דמות שעלולה להצטלם בתנועה לא רצויה, מרוחה עקב זמני החשיפה הארוכים ורעידות הצלם בפרק זמן ממושך של החזקת המצלמה יחד עם העדשה וציוד כבד נוסף, תוך כיפוף הגו בחיפוש אחר הזווית הנמוכה.
2. אם הצלם ישתמש בפלאש, הוא יגרום לפני המצולם להתמלא באור לבן שלא קיים בלילה, דבר שיגרום לתוצאה לא ריאלית ופחות משכנעת, וזה בלי לקחת בחשבון את תוספת ההצללות שהפלאש מייצר אחרי כל דבר בו הוא פוגע, הברקות מיותרות על משטחים מבריקים כגון מכוניות או חלונות ראווה של חנויות.
אז מה נכון? הפתרון לדוגמה הזאת נמצא אי שם באמצע, בחשיפה ארוכה פלוס שימוש בפלאש מוחלש בעוצמתו במידת מה, למען אפקט יותר טבעי, למרות שתמונה 100% טבעית בתנאים אלו, לא קיימת.
אבל זוהי רק דוגמה.
אז היכן השימוש הנפוץ יותר בצילום עם פלאש?
ראשית צריך לומר זאת, במקומות בחושך מוחלט או כמעט מוחלט, בלי פלאש אין תמונה. אחרי הקביעה הזו, נשארנו עם מספר שימושים שבהחלט חייבים לקחת בחשבון, והם אלה שיעזרו לנו להחליט.
השימוש של הפלאשים בצילום סטודיו
הפלאש נועד להעניק את התאורה הנקייה והלבנה ביותר שיכולה להיות בצילום (סביב 6000 עד 7000 מעלות קלווין בטמפרטורת הצבע), דבר שמתורגם בצבעים אמיתיים ונאמנים למקור בצילום. כלומר, למשל הפלאש של הסטודיו, נועד לשחזר בחלל סגור את התאורה המתאימה לצבע עור עם הגוון הנכון בצילום פורטרט, צילום מוצרים ובצילום אופנה. יחד עם זאת, בין היתרונות של הפלאש, היותו גוף תאורה חזק בפרק זמן קצר, הפלאש לא מחמם את הסביבה כמו תאורות הלוגן או תאורות חמות אחרות כגון טאנגסטן (תאורות פר, תפוז, המשמשות גם לתאורות במה). אם זה לא מספיק משכנע, הפלאש כל כך חזק שהוא מאפשר עבודה עם רגישויות חיישן נמוכות, דבר שמתבטא במרקם עדין בתמונה כי כידוע, צלמים רבים בורחים מהמספרים הגבוהים ברגישויות החיישן. על אותו עיקרון אפשר להוסיף שהפלאש מבחינת עוצמתו מאפשר לעבוד עם צמצמים סגורים, דבר שמעניק לצלם את היכולת לקבל מישורים רבים בחדות מלאה בתמונה (עומק שדה רחב).
הצילום בפלאש מחוץ לגבולות הסטודיו – צילום בפלאש למילוי בתאורה טבעית
כאן הפיצול שמהווה בעצם את החיבור שבין הטכניקה ליצירה.
השימוש בפלאש מחוץ לגבולות הסטודיו מעניק לצלם מילוי תאורה באזורים שהתאורה הטבעית לא מגיעה אליהם, או מגיעה בזווית או צורה שאינה מחמיאה למצולם. ברוב שעות היום, מקור התאורה הוא מעל פני המצולם ובצילום מקרוב, כאשר מדובר בצילום פנים של אדם, ההברקות הנוצרות כתוצאה מתאורת שמש טבעית במצח ובאף הם אזורים קשים מאוד לריכוך האור. בגלל אותה סיבה של כיוון האור האינו מחמיא, הגבות והעפעפיים מהווים סוג של גג שאינו נותן לתאורה להגיע לעיניים והתוצאה היא עיניים מתות (כהות ולא תאורה עליהן) וחסרי ניצוץ. הפלאש, מאפשר במינון הנכון לראות את אותם ניצוצות שכל כך מקפיצים את ערך הצילום ונותנים לתמונה הרבה יותר חיים. שוב, תמיד במינון הנכון, שזה אומר לא לתת לפלאש להשתלט על החשיפה ולהיות התאורה הראשית אלא כמילוי בלבד.
השימוש השני המאוד נפוץ של הפלאש הוא על הקפאת תנועות מסוימות.
הפלאש מקפיא תנועה ברגע שהוא מופעל, היות ומדובר על הבזק חזק שמתקיים בפרק זמן קצר. בחשיפות יחסית ארוכות כאשר הצלם עלול לרעוד קצת בזמן החזקת המצלמה והעדשה, ההבזק של הפלאש מקפיא את הרעידות הבלתי רצויות האלו, וזה מייצב את התמונה במידת מה. בדרך כלל האפקט הזה מנוצל טוב יותר כאשר מבזיקים בסוף החשיפה (Second /rear curtain).
בזמנים בהם הפלאש הבילד אין של המצלמה אינו יעיל (או אינו קיים במצלמות מתקדמות), יש פלאשים חיצוניים שהם הרבה יותר יעילים ועוצמתיים. מעבר לעוצמה, היתרון עצום של הפלאש החיצוני הוא היכולת לסיבוב ראש הפלאש במטרה להסית את קרן האור למשטח שישמש החזר (תקרה לבנה, קיר לבן). קרן האור של הפלאש מגיעה לשטחים הלבנים ומחזירה תאורה חלשה ורכה הרבה יותר. בנוסף, הפלאשים האלה יכולים להבזיק מחוץ לחיבור המצלמה, וכדי "לדבר" עם המצלמה הם מופעלים ע"י מנגנון של משדר-מקלט שיכול להיות דרך כבל או אלחוטי. השימוש בטריגרים יעיל במיוחד כאשר אנו חייבים לצלם במקומות שאנו לא יכולים או רוצים לסחוב את הפלאשים הגדולים של הסטודיו ולהפעיל גנרטור עבורם בצילומי חוץ. הפלאשים החיצוניים האלה גם יכולים לקבל הלבשה של רפלקטורים, סנוטים או אביזרי ריכוך שונים, בהתאם לרצונו של הצלם.
סנכרון ועיתוי הפלאש
אמנם הטכנולוגיה התקדמה מאוד בעידן הנוכחי, אך את הפיזיקה, לא ניתן להכניע. כאשר אור הפלאש עושה את דרכו לכיוון המצולם (גם בצילום תקריב), קרן האור מוסטת לכיוון האובייקט, לא לכיוון החיישן. זה אומר שלא ניתן לצלם בכל מהירות סגר תריס של המצלמה. בחשיפות ארוכות אין שום מגבלה, אך כאשר החשיפות מתקצרות, ניתן להבין שאם התריס נפתח בתחילת הצילום ונסגר מהר עקב מהירות גבוהה, קרן האור הנעה לכיוון האובייקט לא מצליחה להגיע לחיישן אחרי ההבזק "בזמן", התריס סוגר את מנגנון הצילום מבלי להאיר את כל התמונה במלואה, כלומר, לא כל החלון נשאר פתוח לקבלת קרן האור החוזרת. מפה ניתן להבין שיש מהירות אחת, שהיא הגבוהה ביותר, שאיתה ניתן לעבוד עם הפלאש ועדיין לקבל את הפריים מואר במלואו. המהירות הזו נקראת מהירות סנכרון הפלאש, והיא נעה, תלוי מצלמה, בין 1/125 ל-1/200 מהירות תריס. במידה ואנו עובדים עם מהירויות גבוהות יותר ממהירות הסנכרון, חלק מהתמונה לא תספיק לקבל את הפלאש כי התריס החל את דרכו לסגירת החשיפה.
כאן, חשוב שנכיר את תריס המצלמה. בפועל, התריס נמצא קצת לפני החיישן במצלמה ובנוי בצורה של שתי וילונות. וילון אחד סגור כל זמן שהצילום לא מתקיים, והחלק השני או הווילון השני, מקופל מתחת לחיישן במספר מילימטרים. כאשר הצלם מבצע קליק לצילום, מנגנון התריס פותח רק את חלקו הראשון (הווילון הראשון), החיישן נחשף לאור שמגיע דרך חור הצמצם, ובסוף הצילום, מנגנון התריס מסיים את העבודה בסגירת הווילון השני. כך מגנון התריס עובד. במקרה של צילום עם פלאש, יחד עם אותה לחיצה לביצוע הצילום, הפלאש הבזיק.
הלימוד על מנגנון התריס לעומקו, מגלה לנו שבצילום עם פלאש ניתן דרך התערבות בתפריט המצלמה או בפלאש החיצוני העובד בתיאום עם המצלמה, לגרום לפלאש להבזיק בסוף הצילום. כלומר, עם הפעלת המנגנון שמסיים את הצילום או במילים פשוטות, לסנכרן את הפלאש עם הווילון השני.
היכולת הזו משפיעה דרסטית על הצילום מבחינת העיתוי, מכיוון שברגע שהפלאש מבזיק את קרן האור, כל עצם שבתנועה יקבל הקפאה מסוימת במקום שהפלאש תפס אותו. לדוגמה, אם מצלמים רוכב אופניים שנע מימין לשמאל והחשיפה היא ארוכה יחסית, ללא הפלאש נקבל רק מריחה של אותו רוכב. בצילום עם פלאש מופעל בברירת מחדל, תחילת הצילום סוחטת את ההבזק וכך נקבל קודם כל הקפאה של אותו רוכב, יחד עם השובל שלו ברכיבה, משום שהחשיפה הייתה ארוכה. אך אם נכנסים לתפריט המצלמה ומסנכרנים את הפלאש בסופו של הצילום, האפקט יהיה הפוך. קודם נראה את השובל של המריחה מימין לשמאל, ובסוף החשיפה, הפלאש שמסונכרן עכשיו עם הווילון השני של התריס, מקפיא את הרוכב בצד שמאל של הפריים.
עוצמת הפלאש
איך הפלאש יודע איזו עוצמה נדרשת על מנת להשלים את התאורה החסרה עם קרני האור שהוא מבזיק? הפלאשים של פעם נקראו "אוטומטיים" וכל המצב האוטומטי היה פשוט לחשב את המרחק בין האובייקט המצולם לבין הצלם וזאת בכפוף לרגישות החיישן או רגישות הסרט (המהירות תמיד היא מהירות הסנכרון קבועה), אז הסקאלה על גבי הפלאש הייתה מחשבת נתונים אלו ומודיעה על איזה צמצם לעבוד לצורך יעילות קרן האור, ובנוסף ניתן היה לשחק עם העוצמות בהתאם למרחק הכיסוי של הפלאש, אז הצלם יכול היה לבחור בין עוצמה מלאה, חצי עוצמה, רבע ועוד. היום, הפלאשים החכמים בימינו בנויים בטכנולוגית TTL (Through The Lens) כלומר, קריאת החשיפה מתבצעת דרך העדשה. הפלאשים האלו (הפלאש של המצלמה או אחת הפונקציות של פלאשים החיצוניים), דרך חיישנים פנימיים מחשבים בזמן מדידת האור את עוצמת ההבזק וממלאים את אותם אזורים שמצריכים מילוי כפי שציינו קודם. כך קורה שהפלאש לא מנוצל כמקור אור ראשי אלא כמקור לתאורת מילוי בלבד. כלומר, הפלאש אינו משתלט על הצילום באופן בו הוא לא רצוי לנו, ולא מעניק את תחושת ה"פאפארצי" בצילום שאנחנו כל כך לא אוהבים, אלא אם כן הטכניקה נועדה מראש לתת ביטוי רגשי ואומנותי מסוים לצופה. הפלאש משלים את התאורה החסרה והתוצאה היא בדרך כלל טובה יותר מצילום ללא עזר פלאש, כאשר המינון הוא נכון והעוצמה פועלת לטובת הצילום והנשוא המצולם.
בין הדוגמאות לפלאש מילוי מעבר לאלה שצוינו קודם, נוכל למצוא את כל הפעמים שרצינו לצלם נגד מקור תאורה חזק כמו שקיעה ברקע המצולם, דבר שהשאיר את הדמות המצולמת שלנו באזור מאוד מוצל או חשוך, במקרה כזה הפלאש הוא בלתי נמנע כאשר רוצים לקבל פרטים בדמות המצולמת ולא צל מוחלט ללא פרטים או סילואט. במקרים כאלו, אנו מקבלים חשיפה מדויקת לרקע ללא הצורך בשריפת פיקסלים, ומקבלים את המצולם שלנו עם אור ופרטים.
