תמיד ראינו את העולם בצורה חד סיטרית – חיי אחרים ברחוב, בבית, בסטודיו, נוף מרהיב או כל מה שמסביבנו שמצאנו בו עניין, דרך עינית המצלמה. דרך צמצם העדשה. אבל, מה יקרה אם נהפוך את המצלמה ונהיה אנחנו האובייקט? אנחנו כנושא הצילום. הפורטרט העצמי.

בעידן הסלפי, פורטרט עצמי עשוי להיות רק התרגום של המילה שנולדה עם פרוץ הסמארטפונים בעלי מצלמה קדמית ואחורית. אבל כאן, אנחנו רוצים לציין את ההבדל בין צילום עצמי או סלפי בביטויו הנפוץ, לבין דיוקן עצמי.

פורטרט במובן הרחב של המילה, הוא תיעוד פני המצולם, תמונה של אדם בסיטואציה מסוימת, סטטית או דינמית, בסטודיו או בכל מקום אחר. תיעוד דוקומנטרי שיכול להוליד המוני קטגוריות כגון פורטרט קלאסי, פורטרט סביבתי, פורטרט מסחרי לתדמית או אומנותי לשחקן תיאטרון, לדוגמה. דיוקן הוא קווים לדמותו של האדם המצולם. האופי. הנפש. הרבדים החזותיים שהנפש מבטאת ברגע נתון. בדרך כלל בצילום, התאורה והעיתוי של הלחיצה, מנציחים יחד רגע שמביע רגש ואקספרסיביות, מתונה או מתפרצת, בהתאם לאופי המצולם, ובעולם שלנו, זה בדיוק מה שצלם מבקש לעשות. נכון, שתי ההגדרות האלו במילים אחרות מדברות על דברים מאוד דומים, ויוצרות מהכל משחק מילים שעשוי לבלבל. אז בואו נעזוב את ההגדרות בצד, ונגיע לקונספט אישי משלנו לגבי מהו פורטרט, מהו דיוקן ונתרכז בנושא דיוקן עצמי, תחום לא נפוץ עדיין ושופע אתגרים.

וכמו שאומרים… נתחיל מההתחלה. דיוק עצמי – למה, ומי צריך את זה בכלל? בסך הכל מדובר בלסובב אלינו את העדשה, זה הכל. אם עד עכשיו מצלמים מה שבחזית, עכשיו אנחנו החזית. האם יש לזה משמעות? עוברים עלינו ימים מיוחדים. שמעתם את זה בכל מני משפטים. ימים קשים. או כמו נהוג לומר… ימים לא קלים. בואו נראה את זה אחרת, מציאותי אפילו אף יותר. אנחנו בעיצומה של תקופה היסטורית. כולנו יודעים שעסקים יחזרו לפעול. גם תנועת הרכבות, החיבוקים והנשיקות. אבל העולם, לא יהיה יותר כמו שהכרנו אותו בתקופה שלפני הקורונה. אז לא שווה שזה יקבל תיעוד נצחי לעד? איך אנחנו נראים היום, מה אנחנו משדרים, מצבי רוח עם עקומות שאי אפשר לשטח מרוב טלטלה עולה ויורדת בקצב אדיר, שגרה שהשתנתה, סביבה שמתאימה את עצמה לשעות החדשות, הרגלים שלא ידענו, הרגלים ששכחנו. הרשימה ארוכה כמו התקופה.

צילום דיוקן עצמי מגיע לבטא לא רק בתמונה אחת את אותו רגע נתון, אלא רצף של אמוציות. המעבר בין צחוק לנוסטלגיה, הגבול הדק שמפריד בין פנאי או עשייה אקטיבית לסימני נפילה רגשית. כאשר הטלוויזיה כבר העניקה את כל מה שהיה לה לתת, המצלמה יוצאת מהבידוד ומוכיחה שהיא חיה ונושמת. נסו להדליק אותה, תראו שאין לה קוצר נשימתי. היא דווקא תשמח שניגע בה ללא כפפות. אם הייתה יכולה לדבר (יש כאלו שטוענים ששמעו אותה פעם) היא הייתה מספרת שהגענו אליה קצת מאוחר, אבל היא תמיד סולחת ורק מבקשת שהסוללה תהיה טעונה, כדי להמשיך בשגרת חיים בלי הסגר. אז רק להפוך אותה לכיוון שלנו, לתת לה להסתכל אלינו לעיניים, ולגלות שהיא בין הדברים הבודדים שלא השתנו. ואם נהיה יותר יצירתיים? גם נראה שהיא מחייכת אלינו.

קצת רקע ראשית, בחירת המקום לצילום דיוקן עצמי עשוי להיות חלק משמעותי ברגע החלטה, מכיוון שהדיוקן יתעד אותנו סביב חלל מסוים שאנו נרצה שיתרום לתמונה. במידה והרקע יתאים, כמו למשל משטח ניטראלי, צופה התמונה יוכל לקבל את הבעת הפנים, העיניים, בצורה יותר ישירה וקולעת, לעומת רקע מלא בפרטים כגון כתוביות או ציורים, שעלולים להסיח את העין מהמוקד. יש לזכור שבכל תמונה, גם בצילום מוצר לקטלוג פרסומי, הרקע מופיע גם, והוא חייב להיבחר בקפדנות. הרקע יכול להיות אפילו הסביבה הביתית שלכם, החדר שבסלון, חדר השינה, המרפסת, או כל מקום שמרגיש לכם שמייצג אותכם ותורם לאופי שלכם כפי שתצטלמו אותו אוטוטו. הדיוקן העצמי יכול להיות נצחי, אך הוא גם יכול להעביר את התקופה שבה אנו נמצאים, את הכאוס והסגר.

הנתונים הטכניים הפרמטרים שבמצלמה, כמו תמיד, הם קריטיים לדיוקן עצמי מוצלח. במידה והצילום יעשה עם מצלמה שמוחזקת בידיים שלנו, ברור שהרעידות ליציבות הפריים הן מתכון לכישלון. על כן, ישנם מספר דברים שחייבים להילקח בחשבון ברגע קביעת הנתונים הללו. רגישות חיישן גבוהה מהממוצע לפחות בשתי דרגות מעל המספר בו היינו נוקטים בדרך כלל מהתאורה של אתר הצילום, אך לא גבוהה מדי לצורך מניעת רעש דיגיטאלי. רגישות גבוהה זו מבטיחה האצה של התריס למהירויות סבירות יותר, דבר שמתבטא ביציבות המצלמה. באשר לצמצם, בחירתו היא פונקציה ישירה של היחס בין מעבר עוצמת תאורה לבין עומק שדה רצוי.

עדשה וזווית העדשה היא במקרה זה שטח הכיסוי של הדיוקן העצמי שבדרך. ברור שבמקרה של מצלמה בידי הצלם, חייבים עדשה רחבת זווית, אחרת הצילום קרוב מדי וחתוך בצורה אגרסיבית, מכיוון שיש גבול כמה ניתן להרחיק את הזרוע מהפנים ועדיין להתמודד עם כובד המצלמה והעדשה. כולנו יודעים שעדשות רחבות, מקרוב, יוצרות עיוות. המילה עיוות מכילה בתוכה קונוטציה שלילית, של טעות, אך בדיוקן העצמי דווקא עיוותים כאלה עשויים להיות הנושא, והיום בניגוד מוחלט לעבר, נשברו החוקים שהספרות המקצועית של עד שנות ה-80 קבעו "העדשה לצילום פורטרט היא באורך מוקד של 135 מ"מ ומעלה". היום, הקטגוריה של פורטרט סביבתי, מאמצת בחום עדשות הרבה מתחת ל-50 מ"מ לצילום דיוקן, על מנת להקצין קרבה לאדם המצולם ולהמחיש את הרקע כחלק בלתי נפרד מהפריים כולו. במקרה של צילום עם חצובה, צילום שמתרחק פיזית מהמצולם, חלון האופציות לבחירה, גדול יותר. 

צילום עם חצובה 
כאן טמון הסוד של מספר גורמים שיביאו בסופו של דבר לצילום יציב יותר. בצילום ללא חצובה, הנטייה היא לצלם בצורה עיוורת מכיוון שלא ניתן לראות מסך מופנה לפנים שלנו. רק דגמי מצלמה מאוד ספציפיים מסוגלים לעשות זאת, והמסך במצב כזה, פועל כסוג של מראה. מה שרואים משמאל, הוא בעצם צד ימין של התמונה, ולהפך. בצילום עם חצובה, יש לנו יותר טווח לקביעת שטח הצילום ויכולת לדעת מראש היכן נעמוד בזמן הצילום. כלומר, הקומפוזיציה יותר בשליטתנו. במקרה זה, אתם תהיו רחוקים מכפתור המצלמה, והפעלת המצלמה נעשה באמצעות שלט או כבל, או לעתים גם באמצעות אפליקציית הטלפון הנייד או מנגנון השהייה (Self timer). יש לציין שבמקרה של צילום עצמי טווח הספונטניות די מוטל בספק. הצלם (אתם) יודע מתי ילחץ על הכפתור ויבצע את הצילום, דבר שהופך את התמונה למתוכננת, לטכנית מאוד, והמקום השמור להבעה מיוחדת, לאקספרסיביות, הוא לא רחב. יחד עם זאת, אפשר לומר שלא תמיד פורטרט עצמי או דיוקן עצמי, מעיד על צילום פנים מקרוב. דיוקן עשוי להיות גם גוף מלא של נערה בפינת החדר, מכופפת ועם ראש מכוסה בשיער, עם תאורה דרמטית מצד אחד של הקיר שמולידה צללים פנטסטיים. אם הצלחתם לחזות בדמיונכם כבר את הדיוקן העצמי שלכם, ואין ברשותכם חצובה, אפשר להניח את המצלמה בזהירות על מדף, להגביה עם ספרים, ולכוון את הפריים בדיוק כפי שתרצו בעזרת חפצים שיש בכל בית. 

תאורה
כמו כל דבר בצילום, גם כאן, הפרטים הטכניים, היופי של המצולם, החצובה והעדשה היקרה, לא שווים ביחד הרבה אם התאורה לא טובה. אבל מה זה תאורה טובה? תאורה טובה היא התאורה המתאימה לצילום הספציפי שלנו. גם בדיוקן עצמי, יש להקפיד על התאורה ולנסות ככל שניתן, לשלוט בה מבחינת עוצמה וסוג. עוצמה, כלומר חוזק כזה שלא יציף חלקים בלתי רצויים, תאורה שתאיר נכון בדרגות אור ובעוצמה נכונה את פניכם או את הסיטואציה בה אתם נמצאים, ולא תאיר חלקים שאמורים להיות מוצלים לצורך הולכת עין למוקד הרצוי. באשר לסוג התאורה, הכוונה תאורה רכה, דרמטית ליצירת ניגודים, תאורה חמה, תאורה קרה, תאורה טבעית דרך החלון, דרך וילון למיסוך או בלעדיו, מלאכותית, פלאש, או שלושתן ביחד.

בגדול, כל מה שנותר הוא לחייך וללחוץ, נכון? לא בדיוק. עכשיו מגיע השלב הקריטי, זה שכבר תלוי רק בנו. אחרי שטיפלנו בכל הטכניקה, באה הסיבה. למה רצינו להצטלם בעצמינו? מה אנחנו רוצים להביע? מה המטרה של הצילום? טיול ברחוב (היו זמנים…) היה מלווה תמיד באנשים (לרוב צעירים וצעירות בעיקר) שללא כל חיבור לסביבה הם מסתכלים למסך הנייד, עומדים על קצות האצבעות, משרבבים שפתיים חזק, והעוקבים כבר מתחילים להצטבר. האמת שכל הכתוב יכול להתאים במידה מסוימת גם לאנשים האלה שביופי ובחן בהחלט מהווים חלק בלתי נפרד מהיום יום שלנו ברחוב, במרכז הקניות או בחוף הים. אך מצלמה כידוע, עולה בכמה דרגות על העברת המסר הפשוט, שצילום פנים בכל מקום עשוי לספר, עם יותר שליטה, יותר איכות, ובעיקר יותר תכנון. איזו תאורה לבחור? בואו נלך על התאורה הטעית ששולטת בחדר. כל תאורה. גם בחושך. כי זו התאורה הטבעית שתשלוט, כאשר האור חלש יותר. נעשה כמה תמונות. לא פרצופים סתמיים שבאים מתוך המבוכה אם מסתכלים עלינו בבית. גם לבד, הבעת הפנים שתהיה לנו באותו רגע, שתהיה תוצאה של איך באמת אנחנו מרגישים מבפנים. נעשה כמה קליקים, לאורך, לרוחב, אולי שחור לבן, שהגוון האפור יוכל לתת רמז של מה שעובר עלינו. רצוי לשחק עם המרחקים, במידת היכולת הפיזית של החלל בו אנו נמצאים. לתת ביטוי להבדלי העומקים שעשויים לבלבל את הצופה בתמונה. כלומר, יש שוני בתמונה בין להיות צמודים לקיר, לבין לצלם מרחוק עם עדשה ארוכה. ההבדל הוא בפרספקטיבה. נראה אם אפשר לתת לפנים שלנו תאורה טובה יותר ומוקפדת יותר מזו ששולטת בחדר. זה המקום שלנו אנחנו לשלוט באור ולהתבונן כיצד הוא מפסל את הפנים שלנו ואת הפריים כולו (מראה יכולה להיות פתרון נפלא לפני הצילום).

אז דיברנו על מטרת הצילום העצמי – בשביל מה דיוקן עצמי? מה הוא תורם לנו כצלמים? יום אחד חברים, נגיע ליום שאחרי. ולנו הצלמים, זה לא רק הזיכרון מהימים האלה, אלא גם כרטיס הזיכרון, מהימים האלה. אם התפקיד שלנו הוא להנציח רגעים, מתישהו מגיע השלב הזה בחיי הצילום שלנו שאנו רוצים להנציח גם את עצמנו. יש בזה קסם קצת אחר, מתוק וגועש כאחד, והמטרה היא לא להנציח את הביישנות הטבעית שלנו אם היא קיימת, והיא לא להנציח את תווי הפנים שלנו או קווי מתאר גופינו. הביקורת העצמית שלנו כאן היא אישיו להתמודדות, אבל לא הנושא להנצחה בתמונות. אולי, יש מטרה גדולה יותר מאיתנו, למרות שמדובר בדיוקן עצמי, אולי הנושא הוא התשוקה, הדחף, הצורך ליצור גם בזמנים קשים, הצורך להנציח ולהביע ולנשום ולחיות… צילום.

 

שלכם,

המרכז לצילום אומנותי

גוסטבו הוכמן
גוסטבו הוכמן - צילום דיוקן עצמי

מאמרים נוספים שאולי יעניינו אותך

סגירת תפריט
×

עגלת קניות