גוסטבו הוכמן, מייסד בית הספר שלנו לצילום ומורה לצילום, גדל מתוך קריירה בתחום צילום העיתונות, והפעם הוא משתף אותנו במבט אישי ואינטימי על אומנות הצילום דרך העיניים שלו.

האם קיים דבר כזה – אומנות הצילום? כולם יגידו שכן, איש לא יקום ויתריס על זה, ואני טוען שזה עמוק יותר מסתם להגיד "בוודאי, יש". עד כדי כך שאפילו הקמתי לפני 28 שנים בית ספר לצילום, ששם את האמירה הזו ככותרת, כשם בית הספר.

בתחילת המאה ה-19, רבים חששו מבואו של הצילום כטכנולוגיה, וציירים רבים הכריזו בקול "תם עדין הציור", מכיוון שהמדע המציא מכשיר מסוגל לתעד מציאות כפי שהיא, ללא קשר לכישרון כזה או אחר של הצייר. פתאום, קליק אחד מביא לעולם תיעוד מהמקור, כפי שהוא. התפתחות הצילום היוותה איום נורא לציירים רבים ולמשך תקופה.
אמנם אכן הצילום החל כמדע, אך מהר מאוד אנשי תעשייה נפלו בפיתוי של "הסטארט-אפ" החדש. אחד מהאנשים הללו, ג'ורג' איסטמן, ראה את הפוטנציאל לעשות מזה הון, ותחת הסיסמא "אתה רק לוחץ על הכפתור, אנחנו עושים את כל השאר" הקים חברה וקרא לה בשם הצליל שהשמיעה המצלמה כאשר הצלם לחץ על כפתור הצילום, וכך שם איסטמן את עולם הצילום בהישג יד של המונים, וכך כולם הכירו שם מסחרי ראשון במקצוע הצילום – "KODAK".

אחרי שנכחנו לדעת שציור וצילום יכולים לחיות בשלום זה לצד זה ("וואו, איזה צילום! ממש נראה כמו ציור!" / "וואו! איזה ציור, ממש נראה כמו צילום!") אפשר לומר שהכל הוא יצירה, ובכל יצירה יש אמירה שהיוצר מבקש להעביר לקהל הצופים. אותה אמירה יכולה להיות תיעוד קר ומנוכר מחלק מהמציאות שהצלם ממסגר בעינית המצלמה כמו תיעוד משפחתי, חזית של בית או תמונה לחברת הביטוח מתוך נזק בתאונה, אך כאשר אותה אמירה מונעת מרגש של הצלם, הקו המנחה הוא בדרגה אחרת, שונה. מסר שמכיל בתוכו רגש, מנסה לשחק את המשחק של הליכה על החבל הדק שבין התרגשות הצלם בזמן לכידת הסיטואציה, לבין אופן קבלת המסר אצל הצופה והחושים שהוא מפעיל בזמן ההתבוננות בתוצר הסופי.

אומנות הצילום
צילום: גוסטבו הוכמן

אמירה ייחודית מתוך סיפור אישי

אני מצלם מגיל קטן מאוד. מצלם שונה, ליתר דיוק. המילים כמו "רגש" או "אומנות" נכנסו מאוחר לחיי כצלם, כי אותי לימדו לצלם. משם נובע המשפט הקבוע שלי "יש הבדל בין אדם שמצלם, לאדם שהוא צלם", וזה לא רק משחק מילים נחמד, זה העורק הראשי בו זורם אצלי כל מה שעולם הצילום העניק לי – חיים. לכן אותו עורק ראשי, זה שמכיל את החמצן ושאר המרכיבים החיוניים, משאיר אותי חי, קיים ויוצר.
המורים שלי לימדו אותי על המצלמה, אז כתוצאה מזה יצאתי לעולם עם מכשיר שעושה תמונות, ולאט לאט הבנתי שאת השאר אני חייב לעשות לבד אם ברצוני להיות צלם. אז למדתי להתבונן. להתבונן בלי המצלמה. אחד הדברים שעזרו לי הוא להיות ילד סקרן, ואת החוצפה שלי הוספתי עם השנים, כי בפנייתי לקריירה בצילום עיתונות גיליתי ששם פשוט חייבים להביא את התמונה בכל מצב. ולא סתם תמונה. בכל מקום ראיתי לשמחתי פוטנציאל להוציא אומנות בכל פריים. הבנתי שהחוכמה היא לקחת סיטואציה בנאלית, מהיום-יום, ולהפוך אותה לתמונה טובה. שם האתגר. כי אם תעמוד דמות עם פנים יפהפיות מול צלם, לא בהכרח תצא משם תמונה יפהפייה, זה ממש לא מובטח, לכן כל כך חשוב לראות בזמן הצילום את הפן האומנותי של ההתרחשות. שם, במקום הזה בדיוק, הצלם משתמש בכל החושים שלו, בכדי לצלם את התמונה שתשפיע על החושים של הצופה – זה החוט המקשר.

אומנות הצילום
צילום: גוסטבו הוכמן

למרות שניתן לטעות כי יש אומנות בכל דבר, צלם רוצה שהאימפקט של התמונה יעשה את העבודה מיד עם תצוגת התמונה עיניי הצופה. המשימה לא קלה, אבל בהחלט אותם חושים עליהם דיברנו קודם, מתחדדים עם הניסיון ועם הזמן. צלם שמצליח להטמיע חותם דרך סגנון אישי שמזוהה יחד אתו, כבר נמצא על המסלול שמעיד על יישום אותו ניסיון, וכולנו יודעים שזה לא נעצר שם אלא רק ממשיך להעמיק. התפיסה האומנותית שלנו משתנה מדי תקופה, והצילומים של הצלמים שהיו לי אז כמקורות השראה, היום לרוב לא היו מתקבלים לשיפוט לתחרויות צילום. אז מה נשאר מהם?
האומנות שבהם. בצילומים, והסגנון שלהם כצלמים.

אבל הבטחתי סיפור אישי, לא? טוב, יש לי המון, אבל אם אנחנו מדברים על עולם הצילום ועד כמה בכל תמונה יש אומנות במישור כזה או אחר, אציין אחד מתוך אלפים רבים.
שנת 1994 הייתה השנה שהציתה את שרשרת הפיגועים הנוראיים בארץ שהחלה אחרי חתימת הסכם אוסלו עם מחבלים מתאבדים ומכוניות תופת. הרבה לפני כן, ראיתי זוועות בחיי. בחיי שראיתי. אבל סוג כזה של מראות, עדיין לא. זה היה נוף חדש עבורי אז. כאשר הגעתי למקומות (וכאלו הייתי בהמון למשך כל התקופה כצלם עיתונות) הרגשתי שהידיים שלי לא מסוגלות להרים את המצלמה. הרגשתי שאני רואה יותר מדי. לא רק את מה שניצב מולי, אלא הבנתי שאני רואה בזוויות העין באותה חדות דברים שנמצאים מולי, משמאלי ומימיני. נוף רחב שהיה גדול מלהכיל, נוף שלא נגמר, ושקט מופתי. הרגשתי שאני לבד שם.
היתרון שהיה לי על פני מי שנקלע למקום הוא שהייתה לי מצלמה, ובגלל זה שלחו אותי לשם, הרי זו העבודה שלי, ממנה אני מתפרנס. כבר בניסיון הראשון שלי להרים את הציוד ולהצמיד אותו מול עיני, המסגרת שבתוך העינית זרקה אותי לעולם אחר. אני שם… רק פיזית. אבל האומן שבי, מבלי ששמתי לב, ראה את הדברים בקומפוזיציה נפלאה בחיתוך כזה, עם התאורה שאם הייתי צריך לביים אותה, לא הייתי מצליח לביים אותה טוב יותר מזו שהייתה אז בזירת ההתרחשות.
קליק. ועוד אחד. ועוד אחד.
אני זוכר שלא פעלתי מתוך "איזה תמונה אני מביא לעיתון שצלמים אחרים לא ראו או לא צילמו", או מתוך מחשבה של "אני נמצא בעבודה". הרגשתי שאני יוצר.

אומנות הצילום
צילום: גוסטבו הוכמן

אולי הסיפור הזה הוא קשה להכלה, ואומנם בשנים שלאחר מכן ועד היום, אינני מסוגל לעצור ולהיכנס לאותם מקומות שסבלו מפיגועים וצילמתי בהם כי המראות מציפים אותי, אפילו אחרי כל השנים האלו, ואולי זו התרסה לומר כי ניתן ליצור אומנות גם במקומות טראומטיים, מקומות שמותירים אותך להתמודד עם מציאות שונה מכל דמיון חלומי, אבל כן, בכל מקום יש אומנות בצילום, כי בכל מקום יש צילום.
השלט שמוכר לנו בושם או שעון בכביש החוף הוא רק פנים של דוגמנית יפה ותמונה יפה? לדעתי לא. המסר המסחרי מגיע אחרי שנלכדנו בתמונה. לכן בכל קמפיין מכובד, ואני מדגיש את מילה "מכובד" בעידן של היעדר איכות לטובת מסר המוני מסחרי נטו, יש ART DIRECTOR, האמון על האספקטים הוויזואליים לצרכי אומנות, גם אם היא חלק מקמפיין מסחרי.
מכאן המקום לאתגר את הקוראים, ולשאול האם יכולה להיות תמונה "נטולת אומנות", בכוונה לתמונה שצולמה מתוך מחשבה ורגש. בעיניי, ברגע שהצלם החליט לחתוך במיקום ספציפי, החליט לצלם בשחור לבן, או ממש ישר, עקום לגמרי או חד, מעובד או לרוחב במקום לאורך, הוא יצר משהו מתוך האומנות שלו. האומן יכול להיות חבוי, רדום או לא מלוטש, אבל הוא קיים. אומן הוא יצר שיכול להתעורר בכל רגע או לפעול מתוך אינטואיציה בלבד בלי תמיד להיות מודע למושג המילולי "ביטוי אומנותי". אבל הוא שם, תמיד.
בעידן הסמארטפונים, ילד בן 7 שרק משחק עם המכשיר יכול לצלם "בטעות" תמונה שפאנל שופטים מכובדים יכולים לדון שעות על ההיבט האומנותי של היצירה מבלי לדעת מי לחץ על ההדק ומבלי לדעת מה הרזומה שלו.
אומנות קיימת בכל צילום, ללא יוצא מן הכלל. נרצה או לא להתווכח עם העובדה הזאת, אבל כאשר נקלענו למילה "אומנות" אני חושב שאין אדם עם הסמכות לפסול. מדובר על דבר סובייקטיבי לחלוטין, והמילה הזאת היא סוג של קיר מוצק בו מתנפצים כל המבקרים השליליים והמכחישים לדורותיהם.

אומנות הצילום
צילום: גוסטבו הוכמן
אומנות הצילום
צילום: גוסטבו הוכמן
אומנות הצילום
צילום: גוסטבו הוכמן

מאמרים נוספים שאולי יעניינו אותך