"הצמצם הפתוח ביותר מוציא בתמונה עומק שדה רדוד, והסגור ביותר עומק שדה רחב מאוד". אם אלברט איינשטיין היה חובב צילום והיה חבר בקבוצה שלנו, בטח היה אומר "חביבי… הכל יחסי".

יש לנו נטייה לעבוד תחת הכלל הזה, שהוא נכון, אבל אכן רק באופן יחסי. האמת שזה לא ממש נכון בצורה מוחלטת, ולעתים הצלמים משליכים על העדשה את האשמה על חוסר חדות בחלק מהתמונה, והמקצועיים יותר, נשארים עם השאלה פתוחה "השקעתי המון כסף בעדשה מקצועית, יקרה ואיכותית בטירוף, עליה קראתי מאמרים וביקורות שנתנו לי להבין שאין לי זכות קיום על כדור הארץ ללא העדשה הזאת, והנה, כמה תמונות שלי לא יצאו עם החדות המובטחת".

חברים, כולם צודקים בתוצאות, אבל יש תקווה. מסתבר שדילגנו על אחד החוקים החשובים ביותר באופטיקה ובפיזיקה, ושם טמון המענה לתסכול שמדי פעם מבאס אותנו. (כן, גם אותי עד שלפני המון שנים למדתי את מה שצריך ומאז האחריות על האיכות התמונה היא עליי, ולא על הציוד).

Difraction
אל תחפשו את זה בגוגל טרנסלייט. כבר עשיתי את זה ותראו בקוביית התרגום "עקיפה". אז בואו נעקוף את זה באמת ונסביר במה מדובר. לפני הכל, כולנו יודעים שבכל צילום נרצה שמישור אחד או יותר בתמונה, יהיה/ יהיו חדים בצורה מקסימלית. זה בדרך כלל מעיד על רצונו של הצלם להוביל את צופה התמונה לעיקר. לנושא הצילום. לעתים הצלמים מבקשים לעשות תמונות בקומפוזיציה שיחס העיקר והטפל יהיה זה שמספר את הסיפור מבחינת חשיבות הרקע, תרומתו לפריים, הולכת העין, בידוד הנושא מהסביבה, שייכות הנושא לסביבה, ועוד המון גורמים שצלם מחשב כאשר מבצע לחן חזותי. קומפוזיציה, בקיצור. בואו נתחיל מההתחלה, וההתחלה היא לקבוע במצלמה חדות נקודתית ולא אזורית, ומתן חדות מדויקת בזמן הכוונת העדשה לאותה נקודה שמבחינתנו היא המוקד. הנקודה החשובה ביותר לביצוע חדות מקסימלית. בכדי שעומק השדה של התמונה יהיה בשליטה שלנו, אנו לוקחים בחשבון את אותם ארבעת הפרמטרים הידועים: אורך מוקד של העדשה המתאימה, מרחק בין העדשה לאובייקט, מרחק בין האובייקט לרקע שלו ולמישור הקדמי, ובראש ובראשונה, המפתח של הצמצם. אבל מסתבר חברים, שזה לא הכל, וככה מגיעים להצלחה חלקית, והחלק החסר הוא בדיוק התסכול עליו כתבתי קודם, כאשר בתוצאה מגלים שהצמצם הסגור ביותר, לא העניק לתמונה את החדות המקסימלית שניתן היה לצפות לה. השאלה היא, האם הבחנתם בזה? האם שמתם לב שאכן זה מה שקורה.

בצילום, אנו יודעים שהתמונה היא בעצם תוצאה של אור חוזר. כלומר האובייקט שצילמנו, מתפרס על משטח החיישן (או התשליל אם צילמנו במצלמה אנלוגית) כפי שהעין שלנו ראתה בזמן הצילום. אך בפועל הסצנה היא לא אחרת מאשר גלי האור שהגיעו לסיטואציה המדוברת, וכך נתפסו בעדשה. אותם גלי האור נוסעים בחלל בצורה ישרה, אך מפתח הצמצם הוא גורם מכריע כאשר ברגע מסוים אותם גלים חוצים את פתח הצמצם לכיוון החיישן של המצלמה.

במקרים מסוימים, כאשר הצמצם הוא מאוד פתוח, מופיע בתמונה הפלייר (FLARE) הלא תמיד רצוי, שגורם לעיוותי צבע בתמונה מכיוון שאותם גלי צבע מפוזרים, לא מגיעים ביחד לחיישן לאותה נקודה, והתוצאה היא עיוותי צבע על חלק מהפריים שיכול להיות כתום בדרך כלל, או כחול, בהתאם לזווית העדשה ביחס למקור האור. אבל כאשר הצמצם הוא סגור בצורה קיצונית, זאת אומרת כאשר הצלם חושב בטעות שישיג את מלוא הפוקוס בתמונה ע"י אותו צמצם סגור, קורה פנומן שנקרא DIFFRACTION וזה פיזור חלק מהאור בגבולות של אובייקט מסוים, והוא מופיע בצילום מטושטש או פחות חד, כתוצאה של אותו פיזור אור.

עומק שדה ונקודות פוקוס
עומק שדה ונקודות פוקוס

THE SWEET POINT
נו, באמת… "הנקודה המתוקה"? תבחרו את השפה שיותר מתאימה לכם. הביטוי, מתייחס לצמצם שמבטיח את החדות המקסימלית, וכבר ראינו כמה שורות למעלה, שהוא לא הסגור ביותר. זאת אומרת, צמצם מספיק סגור כדי להבטיח עומק שדה רחב ככל שניתן, אבל לא כזה שיתחיל להזמין עיוותים לתמונה. אותה נקודה מתוקה, נעה בדרך כלל בין הצמצמים 11 ל-18 ורצוי מאוד להכיר את העדשה ולבצע בבית עם חצובה ותאורה מתאימה, מספר צילומים זהים עם צמצמים מ- f8 עד הסגור ביותר, ולבדוק בקפדנות את התוצאות. בצילום מקרו, האפקט הזה הוא עוד יותר קריטי, מכיוון שהעדשה נמצאת קרובה מאוד לאובייקט ומישור החדות בעדשה כזו מצומצם ביותר, אז כאן כדאי מאוד להימנע מעיוותים מיותרים.

בצילום סטודיו, הנטייה לעבוד עם פלאשים חזקים היא אולי מתוך הרגל והמחשבה שרצוי לנצל את מלוא עוצמת הפלאש, ומכיוון שמהירות הסנכרון היא מוגדרת ונמוכה יחסית, וגם רגישות החיישן מראש מאוד נמוכה (100 ברוב המקרים), אז במדידת האור בדרך כלל מופיעים צמצמים מאוד סגורים והצלם חושב שטוב שכך על מנת להבטיח עומק שדה רחב ביותר, אך עיוותים מסוימים עליהם דיברנו בהרחבה, עלולים להכשיל את איכות התמונה. אחד הפתרונות הוא להחליש את הפלאש. לעבוד עם פחות עוצמה. כאן הרווח הוא כפול, מפני שבמקרים אלו התמונה מופיעה ללא עיוותים מעצבנים, וחיי הקבל של הפלאש יתארך, דבר מבורך לא פחות.

טוב, עכשיו כשכל החדות עברה אלינו, אין תירוצים יותר לתמונות מטושטשות, ונוציא מהלקסיקון שלנו את המשפט הלא ממש מדויק: "יצא לי מטושטש", כי מסתבר שכמו החשיפה, גם החדות יכולה להיות מושלמת, ואז אם הצילום לא חד, ישנו רק אדם אחד על ספסל הנאשמים, וכאן אני מקווה, שלא יקבל חסינות.

 
צילום פורטרט
צילום אנשים ברחוב

שלכם,
גוסטבו

גוסטבו הוכמן

מאמרים נוספים שאולי יעניינו אותך

סגירת תפריט
×

עגלת קניות